בקצרה
בפירוט
יום הזיכרון
כשהייתי קטנה זה היה יום של טקסים וחולצות לבנות, יום של חיילים במדים, יום של זרי פרחים מול אנדרטאות, יום של אחים של דודים של הורים של ,יום של נרות ושירי מלחמה.
בשנים האחרונות אני תוהה לגבי המילה חלל, כל הפער והמרחק שאדם משאיר מאחוריו כשהוא כבר לא. תופס את המקום שלו בחדר, ישן על המיטה שלו בבית, יושב לידך ,רוקד איתך במסיבות ,עונה לך להודעות. וככל שהמילה הזו מתבהרת לי אני תוהה. אנחנו בכלל שמים לב לכל החללים שחיים איתנו? כל האנשים שחזרו מהקרב, אלו שהחזיקו בידיים את המתים, שטפו את הדם מהמדים. אלו שמתעוררים בלילות להרגשה של חול בריאות, לצעקות זעקה לריח של בשר חרוך. אלו שהולכים לידנו ברחובות כל יום, וכבר לא יכולים לתפוס את המקום שלהם. לא כמו פעם.
אני מסתכלת עליהם עומדים בטקסים, מרימים ארונות, מניחים פרחים, עושים מה שמצפים מהם לעשות בתור אדם חיי,בתור מישהו ששרד, מישהו שניצל, גיבורים אחד אחד, שכל יום מנסים לתפוס קצת פחות מקום. אז הם כבר לא יושבים לידך, לא רוקדים איתך במסיבות, לא עונים להודעות.
זה מדהים איך יש לנו יום של זיכרון לחללים כשיש כאלו שחיים איתנו. מתים מהלכים בתוך שדה קרב, גיבורים לדוגמא ,אסטרונאוטים שמזמן איבדו איתנו קשר. זה לא אותו הדבר בשבילם, יש סיכוי שהם אפילו לא יודעים, ואנחנו מעדיפים לא לשאול. איך הם חיים בקטן כדי לא לתפוס מקום, בתוך חלל כל כך גדול.
פותחים את הים
כשקראתי שביום רביעי פותחים את הים
תהייתי לעצמי לאיזה מקום האנושות הגיע
אם היא חושבת שיש לה סמכות על הטבע?
פותחים את הים זאת אומרת, לא יעצרו אתכם מלהכנס למקום היחידי שתמיד ישאר פתוח. רק תדמיינו לכם כמה מצחיק זה לראות שוטר צועק על הגלים להפסיק להרעיש , או שהכנסת תעביר חוק על רמת העומק המותרת.
ביום רביעי פותחים את הים
זאת אומרת, לא תצטרכו לשלם קנס
חשבתי לרגע כמה נוראי זה יהיה אם נצטרך לשלם על אוויר
אבל, השמים סגורים, ובחודשים האחרונים גילנו שבלון חמצן זה עניין של ביטוח. וביטוח זה עניין של כסף. אני נשבעת שאני רק נהייתי אופטימית בכל ההסגר הזה, אבל....
ביום רביעי פותחים את הים
מעניין אם יגבילו את כמות האנשים במרחק של מטרים
או כמה מגבות אפשר לפרוס, או אם בכלל יהיו מוכרי ארטיקים
ומה, עכשיו יהיה מותר להשתין בים? זאת אומרת. להודות שגם ככה אנחנו משתינים? כי מי ירצה להכנס לשרותים ציבוריים. והחול, מישהו הולך לחטא אותו? הולכים להחזיר מחל״ת את כל המנקות מכל המשרדים הסגורים כדי לצחצח גרגרי חול? ואם מישהו טובע, חס ולילה. איך המציל הולך להנשים אותו? עם מסכה על הפה?
בקיצור ביום רביעי אני בים
אני מדמיינת את הרגע הזה שכולנו נעמוד מול הים, כי כולנו מתכננים ללכת לשם ביום רביעי. איזה מלכד זה יהיה. משהו תנכ״י כזה. חציית ים סוף, יונה והלוויתן, נח והתיבה. אני בטוחה שהכתבים של ynet כבר עשו מיקרו קופי לכותרת ״הישראלים נוהרים לים״ , שזה מצחיק, כי נהר, וים.
ביקיצור, ביום רביעי פותחים את הים
מישהו יודע אם זו התקופה של המדוזות?
הידעתם? התקף חרדה ממוצע לוקח חמש עשרה דקות. בחמש עשרה דקות אני יכולה, לאכול קופסאת בן אנד ג׳ריז שלמה, לאונן, לכתוב שיר, לדפוק את הראש בקיר עד איבוד הכרה. לזרוק את כל הבגדים שבארון על הרצפה. לרוץ או ללכת לפחות חמש מאות מטר, להקליט לחברים הודעה מפחידה. לבכות, לצחוק, להכין חביתה, להקציף קצפת, לקרוא קטע שירה. לכתוב טור דעה, אפילו כתבה, לצלם פורטרט, להתהפך במיטה. לשיר בקול לפחות שתי שירים, לנקות את החדר, לשטוף את הכלים. אני יכולה לפצוע, לקרוע, לצרוח, לקרוא לעזרה. לקנות משהו בקיוסק ולחזור חזרה. להתפטר, לוותר על בילוי עם חברים, להגיע לעבודה, לדבר עם ההורים. להזמין משלוח מחול, להוציא לפחות מתאים שקלים, לפתח שיחה עמוקה, לגעת בידיים, להוריד את הבגדים. אני יכולה ליצור זירת קרב, לצבוע את הקירות עם טושים זוהרים. בחמש עשרה דקות אפשר להרוס כל כך הרבה, או פשוט להפסיק כשמחליטים.
מה אני עוד כותבת?
מכתבי אהבה, ניוזלטרים, פוסטים מרתקים על רכבת ישראל, תסריטים - איך שכחתי את זה? אני בכלל תסריטאית. פתקי סופר, ברכות מרגשות לימי הולדת, מיילים מאוד מבלבלים למרצים, מכתבים כועסים לביטוח לאומי, הודעות ווצאפ עם שגיאות כתיב בגלל הקלדה מהירה, סיפורים קצרים, שירים - פעם הייתי בטוחה שאני אהיה זמרת, ואז חשבתי ששחקנית. מה נעשה בסוף יצא שאני כותבת. זו קללה מבורכת. מוזמנים לעקוב אחרי בפייסבוק (כן, זה של הזקנים).